ובכן, נותרו לי פחות מ-12 שעות לחיות. נפרדתי מריקרדו ומהיקרים לי. רצתי בזריזות את מרתון ניו-יורק בזמן הטיפוס על הקילימנג'רו. אכלתי וז----י. (גיורא, אנא צור סקר בבלוג: האם, בידיעה שנותרו לכם 12 שעות לחיות, תבזבזו זמן יקר בשירותים, או שמא תתאפקו?). ועכשיו, בהשראתו של זן-מאסטר צ'יליאני שהיכרתי פעם, אני מתפנה לכתוב את קורות חיי. ונתחיל באותו פרק עלום שנשאר לא-מתועד עד כה.
".... החורף היה קשה בשנת 2010 (או שמא היה זה בשנת 1020? גיורא, אנא צור סקר). סופות השלגים בתל-אביב וההצפות החוזרות ונשנות, הובילו למחסור אקוטי במקומות חניה שגרם לעליות חדות במחירי הנדל"ן. זכורתני, כי כל אדם שהיה מוצא חלקה ריקה כדי לקשור בה את סוסו, היה מסמן אותה בהפניית קסנון צבעוני אל השמיים, כמחוות-תודה לאלוהים שהעניק לו את הנס"ח (נס חנייה - עוד חידוש של האקדמיה ללשון עברית, אגף הטאבו).
.
"חבורת הפודיז הסודית, עליה נמניתי באותה התקופה, היתה צמאה לריגושים זולים ולכולסטרול בלתי-מעובד (זכרו, באותו הזמן, אלכוהול נמכר ללא צורך במרשם רפואי, והגברים לא נדרשו להסתובב עם רעלות בפומבי). באותם הימים נפוצה שמועה בעיר אודות סופרת מסתורית המתבודדת במדבר, כותבת ספרי בישול להנאתה ומייללת אל הירח. התיאור הטרגי לא השאיר לנו ספק: יצאנו לשטח, חבושים בכובעי שעם וחמושים במצ'טות, למסע אנתרופולוגי שעתיד היה להשאיר רושם בלתי-הפיך בנפשי המצולקת.
"המסע לעבר המדבר ארך שבועות וימים - ומרגע שהצלחנו להסביר לפילים עליהם רכבנו, כי בכביש שש הכיוון צריך להיות דרומה, ולא צפונה, הכל כבר התנהל כשורה. אך הסימן הראשון לבאות התרחש משקרבנו למחוז חפצנו. במבט לכיוון האופק נוכחנו לדעת כי אין לנו לאן לחזור - הלהבות שאיכלו את רובע לב העיר ואת צומת בוגרשוב/פינסקר צבעו באדום את השמיים. הנשים פרצו בבכי, למרות המראה הנשגב, ואף אורי מחה דמעה בסתר. לאחר ששי הכין קפה, כדי להרגיע את ההיסטריה, כינסנו את מועצת החבורה. המסקנות היו חד משמעיות: צריך להתחיל להכין את ארוחת הערב, ולא לחכות ללימור וריקרדו.
"מרגע שנתקבלה ההחלטה, כל אחד מבני שבט הפודיז ניגש למקומו, והחל בהכנות לתפקידו המסורתי בטקס החודשי. טקס שכולו סגידה לצלעותיו של בן הכבש, המתנה לקולו של פקק שנחלץ בקול רעם המתגלגל לתוך הלילה האפל, ופעירת העורקים החשופים בציפייה לקראת המנות האחרונות. הילד הצועני זב-החוטם אותו צירפנו ללהקתנו, כדי להקריב כקורבן או למכור במחיר טוב, החל להקפיץ את בלוניו בהתרגשות בלתי מוסתרת. מרחוק נשמעה שירתם של הגברים השבים מן הצייד, גוררים גוויה טרייה של פולנטה, ושל פתפותי הנשים, המקוששות כבדי עוף ברוטב סבן אפ בשדה הפתוח.
"גיורא, כוהן האש הקדמוני, פסע בצעד איטי אל מחוץ למעגל האור, וניגש למלאכתו. תוך דקות לא נותר כל זכר מהצועני האומלל, מלבד ערימה של עצמות לבנבנות, ואף שיפודי האנטריקוט השביעו רצון. הטקס נמשך ונמשך - כמעט עד שעת כיבוי הגנרטור. הילדים חגו בלי הפסקה סביב קוביות הג'לי טקילה, המבוגרים סיפרו מעשיות לאור המציתים של עוגת יום ההולדת, ושיפודי הירקות הוסיפו לזרום ולזרום, תוך התעלמות מוחלטת ממחירי העגבניות.
"כמה תמימים היינו אז. כמה תמימים ויפים. היינו מלכי העולם - הרגשנו כאילו אין דבר שלא נוכל לעשות. לו רק ידענו אז את מה שאנחנו יודעים היום. אולי היה זה הגראס הרפואי, אולי טפשות הנעורים. לו רק היינו מפנים את תשומת ליבנו לכוחות הקדמוניים שקוממנו עלינו משינה שנמשכה מאז ימי הבריאה. אך את הנעשה אין להשיב.
"משהקצתי, בבוקר שאחרי, הגוויות כבר היו פזורות בשטח, מסודרות בקו שנמשך לכיוון הר המצדה, או אולי הר קנאים. העצמות היבשות קמו לתחייה, קרמו עור וגידים, חבשו כובע ליצנים כדי לענות את נפשי הדואבת, ריקדו סביבי ולא הרפו עד שהגיעו כוחות החילוץ. לאחר שהכנתי אומלטים לכולם, פינו אותי במסוק למרכז המסחרי של ערד.
ובכן, את כל השאר אתם הרי יודעים - הצועני נקום נקם את נקמתו."
ואני, זמני קצוב כאן על פני האדמה. עוד מספר שעות ואינני עוד. אני לא יכול להפסיק להביט בשעון המתקתק את חיי אחורנית. ועדיין, מנקרת בי השאלה: האם הייתי צריך לפעול אחרת? האם היתה לי אפשרות להשפיע על מהלך ההסטוריה? (גיורא? סקר?)
* מן הידוע הוא, כי אנשים, בבוא זמנם לכתוב את זכרונותיהם, כבר לא ממש זוכרים כלום. התוצאה בדרך כלל היא דימיונית לחלוטין, מהללת את המחבר ומתעלמת מכל עובדה היכולה לסתור את הסיפור. לא כך הוא המקרה אצלי. למרות הזן הנדיר של אלצהיימר שעכשיו כבר נקרא על שמי, ולמרות הלובוטמיה הכפולה, אני זוכר את המקרה כאילו הוא קרה אתמול. יתרה מזאת - מצאתי ארגז נעליים מאובק ובו אוסף תמונות שהחבאתי מעצמי - מבט חטוף בתמונות ומייד ידעתי כי הסיפור באמת קרה כפי שאני מתאר.
** הטריגר לרשימה זו: השאלה, אותה שאל אורן - אם היית יודע שאתה הולך למות בעוד 12 שעות, מה הדברים שהיית עושה? - והתשובה המעולה של ריקרדו - הייתי כותב את סיפור חיי, ולוקח טריפ שלא היה כמוהו.
ובכן, השנה היא 2046, קרה המקרה, ואני אכן יודע כי סופי קרב. גיורא מצא את מקום המחבוא שלי, וכבר לא נותר לי זמן רב. אני שומע אותו חופר, וחופר. נקישות המקינטה הולכות וקרבות. גיורא...
