יום שני, 1 בנובמבר 2010

עדותו של הגריל מן


לא פשוט לכתוב אחרי בצלאל. זה היה כל כך מושקע, שלא הייתי מתפלא אם היה נוסע למיקונוס כדי לכתוב את הטקסט במשך סוף שבוע, מבודד מהסחות דעת. אבל כנראה שבצלאל פורח דווקא בהסחות דעת, כמו למשל כשמקיאים עליו.

לא טקסט דגול, אלא כמה מסקנות בעקבות ספר המנגל של לימור פורת, מעיניו של מי שעמד ליד המנגל בתואנה שהוא אוהב להדליק אש, אבל בעצם חיסל לבדו חצי בקבוק וויסקי משובח. (לקוראים שלא זכו: לא קשור להקאה מהפסקה הקודמת). 

ובכן, מעיניו של הגריל מן:

כוס ראשונה.

חזה עוף בחלב אמו וקוקוס זה משחק ילדים. תרתי משמע, הם ממש אהבו. המבוגרים הסתכלו, והתעניינו בנימוס מתי מגיעות צלעות הטלה בעראק.

כוס שניה.

שיפודי ירקות במרינדה טובים מאוד מאוד, במיוחד הירקו הרכים שם – חצילים, פטריות. הבטטות לא נהיו. כוס שלישית. עדיין לא נהיו. אבל מהשילוב של הבטטה (על האש) והוויסקי (בבטן), למדנו דבר מעניין: דוברמן אוהב בטטה. עדיין התעניינו בעיקר מתי מגיעות הצלעות.

כוס ררבבייעעייתת.

צלעות טלה בעראק וויסקי. כלומר לא ויסקי. עראק. מבחינת הטלה אני לא בטוח, אבל מבחינת הציבור: שוס. שני מנגלים שלמים מכוסים בצלעות טלה בעראק, מכה קטנה בכנף, והכל כורסם. עוד מסקנה: דוברמן יודע לגרוס עצמות של צלעות טלה ממש בקלות. מסקנה נוספת: ויסקי עושה לב טוב וחמלה לחיות. לא כלכלי, אבל טעים לדוברמן.

כוס חמישית.

מי אמר בשר ולא קיבל. שיפודי אנטריקוט. המון. הטיפול הקולינרי הוא פשוט. ראשית, כוס שישית. אחר כך, קצת מלח גס, ופלפל שחור גרוס. אם היה פלפל שחור, אבל לא היה. אז מלח גס. חשוב לציין: זה היה פופולרי מאוד גם בקרב הילדים. ילדים אוהבים בשר טוב (סליחה, דר). מסקנה – לא הגיוני בכלל... אהה... לא הגיוני... משהו היה לא הגיוני, אבל מה זה היה. שניה. כוס שביעית. אה, כן: לא הגיוני להעמיס את הילדים בחזה עוף ושיפודי השחר העולה וכל מיני סותמי תאבון לפני שמגיע הבשר הטוב. כלומר הגיוני, ואולי כלכלי, אבל לא צודק.

אה! והיה עוד שיפוד מעולה על האש: שיפודי כבדים זה פשוט מעולה.

הרשו לי לצטט את עצמי (תודה, צ'רצ'יל): למזלנו, לאף אחד מאיתנו אין בעיית כולסטרול. אם למישהו היתה בעיית כולסטרול, אין ספק שהוא לא היה מצליח להגיע למזרון שלו חי.

ספר המנגל - לימור פורת - 30.10.2010