1986. קוריאה הדרומית. עם נחיתתנו בסיאול, מבעד לחלונות האוטובוס, ראינו את פועלי העיריה מפשיטים את העצים מלבוש החורף שלהם, חבלים שהיו כרוכים עליהם, מהגזע ועד לענף הדקיק שבדקיקים, אות לאביב שהוכרז עליו זה עתה, אבל מרבד השלג שנשקף מחלון הגסט-האוס למחרת בבקר לימד שככל הנראה, אפילו בקוריאה, לא תמיד מזג האויר מסכים לקבל את מרות לוח השנה.
הקור העז, שלא היינו ערוכים לקראתו (יחד עם חסרון כיס מסויים), קיצר את שיטוטינו ברחובות והשכיב אותנו בגסט האוז, נינוחים על הפוטונים הפרושים על הרצפה המחוממת, מול הטלויזיה, שם נחשפנו לעשרות תכניות לאם הצעירה ולרעייה המתחילה שבכולן לימדו ... את סודות הכנת הסושי.
באותם ימים לא היתה בישראל ולו מסעדה יפנית אחת ושנינו טרם טעמנו סושי.
שבוע לאחר מכן נסענו לבקר במקדש כלשהו, בעיירה ששמה נשתכח ממני. טיפסנו על צלע ההר הגענו אל המקדש וישבנו לנוח ולצפות בנוף מאמפיתיאטרון קטן שהיה בנוי לידו. היינו לבד. השקט היה מופלא עד אשר ציוץ קולות ילדים הפר את הדממה ולאט לאט טור ילדי בית ספר טיפס אל האמפיתיאטרון.
שלש כיתות היו שם. כיתה אדומה, שכל ילדי הכתה לבשו סינרים אדומים מעל מדי בית הספר שלהם וכובעי בייסבול אדומים לראשם, כתה צהובה וכתב כחולה. מראה מתוק מזה לא ראיתם מימיכם. כל כך יפים הם היו, נקיים, חייכניים, מנומסים, שקטים, ממש סצנה מסרט קוראני מסוגנן.
הילדים התיישבו במרכז האמפיתיאטרון בשלושה מעגלים צבעוניים והוציאו מתיקיהם קופסאות אוכל. בכל הקופסאות היה ... סושי.
עוד אנו מביטים במחזה המרהיב, מתפעלים מהילדים, חשנו בסוג של התארגנות. הילדים, או מורותיהם, פרשו את מבטינו כמבט של רעב וחיש מהר הם התארגנו, ערכו שתי קופסאות אוכל שכל ילד תרם להן פרוסת סושי ונערכו במשלחת: ילד צהוב מחזיק צד אחד של קופסת אוכל אחת, ילד אדום במרכז, מחזיק קופסאות אוכל משני צידיו וילד כחול. לנגד עיננו המשתאות, עולה משלחת הילדים הצבעוניים במעלה מדרגות האמפיתיאטרון ומניחה למרגלותינו את המנחה, ללא אומר.
מה אנחנו עושים עכשיו? מעולם לפני כן, לא טעמנו סושי, מהקופסאות עולה ניחוח עז של ים ושל רקבון, כמאה זוגות עיניים מביטות בנו ולימור דוחקת בצלעותי במרפקה: "תאכל", "תאכל כבר, אי אפשר להעליב אותם ..." "תאכל, הם מסתכלים" ... נו, אז אכלתי וגם היא. וכשסיימנו יפה יפה לאכול את את כל תכולת הקופסא, רצנו אל מאחורי השיחים ו ... והקאנו את נשמותינו.
ומאז, שנים ארוכות לא נגענו בסושי. עד שהבנו שאמנם הם נראים בדיוק אותו דבר, אבל - כמו באוכל סיני, או באוכל הודי – אין בהכרח זהות טעמים בין הסושי של המקומיים לסושי ה"מערבי".
וואו איזה חוויה קשה. איזה יופי זה מסופר. מזל שהעזתם לטעום שוב.
השבמחקמעניין למה הקאתם. הרי הדגים לא היו רקובים, אני מניח. מהטעם?
השבמחקיש תמונות?
השבמחקמחזקת את הכותב, ואף תומכת בשעת הצורך, זו הייתה חוויה טראומטית, שאני התגברתי עליה בסיוע של חברות לפני שלוש ארבע שנים, ושי עדיין מתגברבימים אלה. אז בעדינות בבקשה. כן כן, זו אני, לימור האנונימית.
השבמחק