שי לחג

הבנתי. כולכם מתכוונים לכתוב רק על התירוץ שמצאנו על מנת להפגש, אבל איש לא יכתוב על הפגישה עצמה. מה קורה בה. והרי, ברור לכם שהבלוג פשוט לא יהיה מעניין בלי קצת צבע. עדיף צהוב, אם אפשר.

איש לא יכתוב על כך שכמעט כל פגישה מתגלגלת לאיזה דיון על טלפונים ניידים, דיון שכולם – כך נדמה לי – מבינים, מלבד לימור ושי, שבשלב זה מנסים להזכר מה עושה הכפתור הירוק בטלפון שלהם וסוגיית "אנדרואיד" מול תכנת ההפעלה האחרת, של גוגל (כך נדמה לי), מעניינת אותם כשלג דאשתקד.

מאידך, יש גם שיחות אחרות בעניינים חשובים, או זניחים, כמו העיצובים של לימון, הויפאסאנה של ריקרדו, האמונה היהודית, מה מותר לגברים לומר/לבקש/להציע, לבנות זוגם, גידול ילדים, בכלל ושרי, בפרט, רכילות "בקטנה", עניינים שבאקטואלייה, כמו ה"אנס" שלא הזדהה כערבי. מעניין לנו יחד.

איש גם לא יכתוב על סוגיית הגברים המבשלים. אז ככה. אני לא בטוח מה גיורא עושה בבית, אבל בדרך כלל, כשמגיעים אל המטבח המארח, גיורא הוא הראשון ללבוש סינר ולהתגייס לעבודה. בצלאל מצד שני, ככל הנראה (כך אני מבין מרמזים דקים שצורית מפזרת פה ושם, כמו: "את הקציצות טונה המדהימות האלה, בצלאל בישל"), אחראי על חלק עיקרי של עבודת הבית של בני הזוג. אורן? אני לא יודע אם הוא מבשל, מה שבטוח זה שהוא אחראי על הרכש והקניינות, בפרט במחלקת הדגים ופירות הים, כך שמדי חודש אנחנו זוכים לשמוע על עלילותיו אצל מוכרי הדגים. אולי הד רחוק לשנותיו בניו אינגלנד. גם לגבי ריקרדו אני לא בטוח בהקשר של תרומתו למאמץ המשפחתי, אבל מדי פעם הוא תורם לבר, איזה תערובת מדהימה של תותים מרוסקים עם אלכוהול (לפי יחס האלכוהול, נדמה שיש לערוך מחדש ולהפוך את חלקי המשפט) וכאלה. אני? לא ממש תורם. אני בכלל לא מבין איך הציבור הנכבד והנחמד הזה סובל סוציאפט כמוני שלא תורם לסעודות בשום הקשר, מלבד אולי האחריות שאני מקבל (או שמוטלת עלי) על הצ'יפסר.

הנה עוד משהו שאיש לא מתייחס אליו. הצ'יפסר. לפני חצי שנה, מלבד פורת, איש לא ידע בכלל שיש דבר כזה "צ'יפסר ביתי" (וגם אנחנו עשינו בו שימוש אחת לשנה). והנה, בחלוף חצי שנה בלבד, מתברר שאנחנו לא יכולים בלעדיו ולמעשה, לא היתה ארוחה בה הוא לא כיכב, בדרך זו או אחרת. כבוד לצ'יפסר.

לא פחות חשוב. סדר ההתייצבות. 18:00 היא השעה הרשמית. בארוחות הראשונות, אנחנו הגענו – כהרגלנו – בזמן. והנה, התברר לנו שכשקובעים בשש, אין לאיש כוונה שתגיע בשש ... אז לאחרונה, אף כי היינו ערוכים למשימה כבר בחמש וחצי, העברנו את הזמן בבית, כדי לא להקדים מדי. לטרשאשא, מאידך, קביעת זמן היא המלצה בלבד. לא ממש מחייבת. לימור הרי צריכה לשחות קצת לפני שהיא מגיעה, אחרת תתייבש בת הים שלנו. לא לחינם הם המציאו את שיטת הקביעה של "כולם מתניעים בחמש ומגיעים כשמגיעים ... "

אורית. שמתם לב כמה העניין של הארוחות חשוב לה? כמה היא רצינית כשמגיע הזמן לקבוע את הארוחה הבאה? כמה דוא"ל משוגר מהאנדרואיד שלה כדי לוודא תיאומים? כמעט כמו אמא פולנייה שתתפלץ אם לא נגיע לארוחת שישי מדי שבועיים ... לזכותה יאמר שהיא הדביקה את הכל בדבקות שלה והיום,לא מובן איך חיינו קודם, בלי הארוחות הללו.

תגידו, האם, לדעתכם, קיימת תחרות סמוייה בין שני הצלמים המקצועיים והמחוננים שלנו, אורית ובצלאל? זה שיש בינהם מחלוקת ניקון VS קנון – זה ידוע. זה שכל אחד מהם מעדיף עדשות מסוג שונה, גם את זה אנחנו יודעים. אבל הייתכן שבעיסוק רווי אגו כמו צילום מקצועי, הם לא סוקרים בחשאי, בלילה, לבד, זה את הגלרייה של זה ומחפשים תמונות לא בפוקוס?

יש לציין (לחיוב?) את הסובלנות שהציבור מגלה כלפי המעשנים, גם ברמה הטכנית, של הסכמה לעישון במרפסת (בצלאל וצורית. תודה) גם ברמה החברתית, של העלמות המעשנים מדי פעם החוצה מהחדר. זה לא מובן מאיליו בשנת 2010.

ילדים גדולים. גם שלנו, גם של חגית וגיורא. אישית, מציק לי שלא מצאנו דרך לשלב אותם ולגרום להם להגיע. מה לא עשינו לשם כך: "תגיעי רק כדי לאכול"... תבואי עם חבר/ה"... "הם נורא נחמדים – תראי, יהיה לך מעניין ..." ...

ילדים קטנים. ליבי עם יותם המתוק שמוצא את עצמו בודד מדי חודש מול ארבע בנות שיודעות איך לעניין את עצמן ואיך להעביר את משך הארוחה והמפגש. יש, לדעתכם משהו שאפשר לעשות לטובת יותם? הרעיון לתת לילדים אחריות בארוחה הבאה הוא נהדר!!! (אולי נבקש את יותם לרכז את המשימה ואז הוא יהיה בעניינים?). וקאי? שמתם לב כמה שהוא התבגר בשנה האחרונה?

ילדים קטנים מאד. איזה כיף שהם לא שלנו ... כמה שהם יפים ומתוקים, "ילדים ליצוא", ממש. עוד מעט אורי ואתמר יגדלו קצת ואז הם יראו לנו מה זה ...

ואם כבר מדברים על גילאים. גם זה מקסים בעיני, איך שקבוצת אנשים ששנות דור כמעט מפרידות בין הזקן שבהם לבין הצעיר שבהם, מוצאת את עצמה יחד, בכיף. גם אם נושא השיחה הוא תכניות טלויזיה לילדים שהיו להיט לפני 30 שנים, כשאורן היה בן 10 ואני כבר סטודנט שנה שנייה, שחי לבד בדירת סטודנטים בלי טלויזיה ... גם אם כשבצלאל ואני אומרים "כרמיאל", לנו זה ברור שהכוונה היא לבית הספר למ"כים ועבור האחרים מדובר בסתם עיר בגליל...

זהו, לעת עתה. מכאן, מוזמן כל אחד לתרום את תובנותיו שאינן בתחום הקולינארי דווקא.